פוסט ציוני 

קשה להאמין

קשה להאמין שהציונות הגיעה כל-כך מהר לנקודת האבסורד שלה, שאחריה ישרוד רק אחד מהפלגים שלה, ומהקיצוניים שבהם: אולי ה"כנענים", אולי ה"מושבה של ארה"ב", אולי "החמור של המשיח", יש עוד.
קשה להאמין שאולי נועדנו להיות סתם עוד קהילה יהודית, עוד "גלות", שאולי מדינה זו מסגרת שלא מתאימה לנו.
קשה להאמין שיתכן מאוד שכמו המשיח גם הירושלים שבתפילות היא בסך-הכל מטאפורה, דימוי שלקחנו אותו יותר מדי כפשוטו.
קשה להאמין שה"אהבה מקודשת בדם" שב"שיר הרעות" זה לא בסיס מספיק בשביל להצדיק את קיום המדינה.

צעדה יומית זה מצוין, קשה להאמין שכל מה שאנחנו יכולים לעשות כרגע זה רק דיאטה, ולהפסיק לעשן, ולבלוע אומגה, להפסיק להתייחס אל הבריאות כאילו שהיא טבע-דומם בסדנת רישום.
ובצעדה האזנתי אתמול לקונצ'רטו לצ'לו של שוסטקוביץ', שזה כל-כך יפה שקשה להאמין, שסטף ורטהיימר הוא יהודי ושוסטקוביץ' לא, ששוסטקוביץ' היה רוסי ו-ורטהיימר כבר לא גרמני. פלמ"חניק שדוגל בייצוא-להבים צריך לייצא, אותו-עצמו צריך לייצא, אל הארץ שממנה הוא בא. באותה מכולה.

קשה להאמין אבל כיהודים אנחנו נשרוד, גם אם לא נרצה,
כי לא בחרנו אלא נבחרנו, כי, וזה הכי קשה להאמין, העולם לא יכול בלעדינו,
אנחנו יסוד קוסמי, "מזל" או "בית" בכל הורוסקופ אפשרי.
מזל. בית.



הירהורי כפירה ב"שמאל"

העמותות והנדבנים שמחלקים אוכל ושאר מוצרי יסוד, אולי הם עדיפים על תמיכת "שרותי הרווחה" הממשלתיים למיניהם, שה"שמאל" כל-כך מטיף להגדיל את תקציביהם. גופים ממשלתיים-ציבוריים תמיד ידרשו שהעני יוכיח את עניותו, שיידע להסביר את עצמו, שיפנים את הקריטריונים שלהם, את "השקפת העולם" שלהם, שיפרוש בפניהם פרטים אינטימיים, זיקות משפחתיות, רגשות, שמעבר להשפלה שבעצם מצבו הוא ישפיל את עצמו גם בלפרקלט את קבצנותו (מבחינתם בצדק, כמובן. כספי ציבור); שהאנרגיה והאגו שעוד נותרו בו יתבזבזו על התדפקויות לא-ענייניות ועל האזנה להטפות מוסר.

אני נזכר עכשיו שפעם מישהו (שאני מכיר, אמנם) ביקש ממני הלוואה, כשמילות הפתיחה שלו היו "בבקשה תחסוך לי את ההסברים".

אנחנו היהודים אמורים להשתדל, לפחות להשתדל להאמין שמי שהגיע עד כדי הושטת יד לנדבה, מן הסתם הוא באמת במצוקה, ורק אלוהים יודע, ואם הוא משקר אותנו אז הוא מבזה בכך בעיקר את עצמו. אז או שאנחנו נותנים או שאנחנו לא נותנים לו, אבל לא חוקרים.